רועי נולד בכ״א ניסן תש״ס, 26.4.2000, בבית החולים ״הדסה״ בירושלים. בנם הבכור של רונן ואיריס נהרי, אח תאום לבר, ואח גדול לרותם ועומר. הוא גדל במושב אורה, בבית שהיווה מקום של יציבות, חום וקשר משפחתי הדוק בצורה יוצאת דופן. לצד המשפחה, המגרש היה ביתו השני; כשחקן כדורסל מצטיין בהפועל ירושלים, עיצב רועי את אופיו דרך האימונים, שם למד על נחישות, עבודת צוות וצניעות. למרות האפשרות להיות לספורטאי מצטיין, בחר רועי לוותר על קריירה מקצועית ולהתגייס לשירות קרבי, והתאמן לקראתו בקבוצת חמש אצבעות ירושלים. בשל בעיה בכתף, נאלץ רועי לעבור ניתוח שבעקבותיו ירד לו הפרופיל הרפואי, אף לא ויתר ובמשך שנה עבר תהליך שיקום שבסופו הועלה לו הפרופיל בחזרה.
רועי התגייס לגדוד 202 של הצנחנים ושירת בפלוגה המסייעת (צוות אוהד), שם פיקד על צוות מרגמות וטילים. השירות הצבאי הפך לשפה משותפת עמוקה בינו לבין אחיו התאום בר, אותו החליף בתפקיד. כמפקד מחלקה, רועי לא היה רק "הסמכות", אלא הלב הפועם של הצוות שלו. הוא היה המפקד שבוחר לרוץ 10 קילומטרים נוספים עם חייליו שטעו למרות שלמחרת חיכה לו בוחן קצין מפרך, במקום להסתפק בענישה קרה, כדי להראות להם מהי אחריות משותפת. עבור פקודיו, רועי היה מפקד נערץ שהצליח להיות גם אב וגם אח.
ב-7 באוקטובר, למרות שהצוות שלו תפס קו באזור צור הדסה, רועי הבין את גודל השעה והחליט מיוזמתו לקחת את לוחמיו ולצאת לעבר העוטף. אופיו של רועי הסתדר עם אחד המאפיינים החשובים ביותר בצבא והיא החתירה למגע. מרגע ששמע על חדירת המחבלים רועי חתר למגע עם האויב. תחילה פינה רועי והצוות שלו שני דייגים בחוף זיקים, ולאחר מכן נסעו לכפר עזה. בקרב הרואי בקיבוץ, הוא הציל בגופו תושבים רבים, כשהוא פועל בנחישות ובאומץ תחת אש. בלילה, נכנס הצוות ובראשו רועי לאחד הבתים ונתקל במארב של מחבלים. הוא נפגע כשהמחבלים ירו על הכוח אש תופת מנשק קל ורימונים שנזרקו עליהם. רועי נפגע בלסת ולא הצליח לדבר אך התפנה באופן עצמאי לרכב והרים אגרוף כדי לסמן לחייליו להמשיך להילחם ולהישאר מאוחדים. לאחר מכן הובהל לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, שם מצבו הידרדר והתברר כי נגרם לו נזק מוחי בלתי הפיך. כעבור יומיים מת מפצעיו. גם ברגעיו האחרונים המשיך רועי להעניק חיים: משפחתו בחרה לתרום את איבריו, החלטה שהצילה חמישה אנשים.
לרועי הייתה נוכחות עוצמתית שהניעה אנשים מתוך כבוד והערכה.
רועי היה מאוד חברתי בעל מעגלי חברים רבים. רועי אהב לצאת עם חבריו ובכל מקום רועי אהב לצחוק להנות ולבלות. כל מי שהכיר את רועי ידע שהוא אהב את החיים.
הפגין זאת כשנלחם במשך שנה להעלות פרופיל רפואי לאחר פציעה וסירב לוותר על החלום להיות לוחם.
רועי תמיד ניהל רשימת מטלות בצורה מסודרת בטלפון ובמחברות עבודה. יפה היה לראות כי בין השאר נמצאו תזכורות להתקשר לסבא וסבתא. מה שמעיד על החשיבות הרבה שרועי ראה בערך המשפחתי.
רועי היה מקצוען ללא פשרות, בין אם זה בתור נער בכדורסל או בתור לוחם וקצין. הוא הוביל את הצוות שלו לניצחון בתחרויות הפלוגות המסייעות צה"ליות, אך תמיד נשאר "בגובה העיניים" עם פקודיו, רץ איתם כתף אל כתף ומהווה עבורם דמות של אב ואח.
