אדיר מסיקה ז״ל

שירות צבאי

שירות ביחידת יהל״ם היה החלום של אדיר. השיבוץ ליחידה נחשף בפניו סמוך ליום הגיוס, כשהאפשרויות היו צנחנים או יהל״ם. בני המשפחה והחברים חיזקו אותו והמתינו במתח. ברגע שקיבלו ממנו צילום של הנעליים הצבאיות השחורות, כולם הבינו שהצליח להתגבר על כל מכשול ולהתקבל ליהל״ם. בתחילת השירות כשהגיע לבהל״צ (בה"ד 14) הוא פגש את עידו טלמון, חברו הטוב מהבית. השירות המשותף חיזק אף יותר את הקשר המיוחד והעמוק שהיה ביניהם. לחבריו של אדיר יש לא מעט סיפורים מתקופת השירות, על אישיותו יוצאת הדופן. אחד מהם הוא סיפורו של מאיר: "אתם זוכרים איך מגיעים למסלול ביום הראשון? בחדרים ציוותו אותנו למיטות קומתיים. אני ואדיר היינו באותה מיטה. ואז מתחילים לטרטר אותנו: 'יש לכם 6 דקות לסדר ציוד אישי ומחלקתי, לבדוק, להשלים מה שחסר. זוז!' ותמיד הם מוצאים סיבה להתחיל את כל המסדר מההתחלה. מספיק שקצה של חולצה של מישהו לא מסודר, וכולם צריכים להתחיל את הכול מחדש. זה היה היום הראשון, וכל אחד מגיע ממקום אחר, כל אחד כבר פיתח שיטה אחרת להתארגן למסדרים. יש כאלה שמתחילים מהציוד האישי, יש כאלה שמתחילים מהמחלקתי, יש מהירים, יש איטיים, ויש כאלה שמספיקים לסיים לסדר את הציוד שלהם ונשאר להם זמן לעזור לאחרים. אני תמיד הייתי מתחיל קודם במחלקתי ורק אחר כך עובר לאישי. אז רצתי לאלונקות, סידרתי הכול, אבל כשחזרתי למיטה לארגן את הציוד שלי, הוא פשוט נעלם. נשארה דקה וחצי לסיום והבנתי שאני אבוד. לא הייתה ברירה, רצתי לעמוד ב-ח׳ עם כולם. ואז להפתעתי גיליתי שהציוד שלי מסודר במסדר בצורה מושלמת. עוד לא הכרתי אותך, אדיר, ואתה לא הכרת אותי. בפעם השנייה שרצתי למחלקתי שלחתי מבט אחורה. הייתי חייב לראות איך עשית את זה. בזווית העין קלטתי אותך פותח את השק״ש שלי, מותח ומיישר הכול כאילו זה הציוד שלך. באותו רגע הבנתי שאני רואה משהו אחר. כבר ביום הראשון קלטתי מהי באמת אחוות לוחמים. ידעתי שקיים דבר כזה, אבל לראות מישהו עושה את זה עוד לפני שהתחלנו להכיר, עוד לפני שנלחמנו יחד, זה דבר שמחזק ומחמם את הלב. כבר אז הייתה בך אחוות לוחמים אמיתית”.